אני גבר, ואני אוהב להוביל
בואו נדבר רגע בלי יותר מדי פילטרים:)
בטבע הזכר לא מחכה שמישהו יסביר לו שהוא זכר. הוא מחזר, מסמן נוכחות, מתחרה, מראה כוח. משהו בו בנוי להגיד: אני כאן ולא הולך לאף מקום!
ואני חושב שגם אצלנו, בני האדם, נשאר משהו מהדבר הזה. אם אני מתרגם את זה לבני האדם-
כגבר, אני אוהב להוביל. אני אוהב ליזום, להרגיש שאני מחזיק את הסיטואציה, ובמיניות אפילו יותר. לא כי האישה שמולי חלשה ולא כי אני צריך לשלוט לה בחיים אלא בדיוק להפך.
יכולה לעמוד מולי אישה חזקה בטירוף, עצמאית, דעתנית, כזאת שאף אחד לא מנהל אותה, ועדיין בין הסדינים היא יכולה לרצות רגע אחד פשוט לשחרר.
ופה בעיניי מתחיל כל הקסם.
כי דומיננטיות אמיתית היא לא לקחת בכוח. היא לדעת לקרוא את מי שמולי. ממש כמו ריקוד זוגי. לדעת מתי להתקרב, מתי לעצור, מתי להוביל ומתי לתת לה להפוך את כל המשחק.
בטבע קוראים לזה אינסטינקט. אצלנו קוראים לזה כימיה.
ובסוף? גבר יכול לחשוב שהוא מוביל את כל הערב אבל אם נהיה אמיתיים, היא כבר החליטה הרבה לפניו אם היא בכלל נותנת לו להיכנס למשחק מולה. אז מי פה שולט בטבע? ומי מתוך בני האדם?
וזה אולי הדבר שגברים מפספסים הכי הרבה. שלהוביל זה אומר לבטל או למחוק את הרצון של הצד השני.
להיפך- ההובלה הכי חזקה והכי דומיננטית היא כשיש הקשבה,הסכמה ברורה ואמון. כששני אנשים פשוט יודעים שהם יכולים לעצור בכל רגע, דווקא אז אפשר באמת להשתחרר.
הדומיננטי הוא נוכח.
הוא שם לב לנשימה, לשינוי הכי קטן בגוף, למבט.
הוא מבין גם ש- "כן" הוא לא משהו שמניחים מראש אלא משהו שבונים אותו יחד.
בסופו של דבר אני לא רוצה אישה שמוותרת על עצמה בשבילי. אני מעוניין באישה שבוחרת בי שהיא לגמרי מחוברת לעצמה.
היא בוחרת להישאר, להתקרב לשחק או להחזיר. זה לא מוריד מההובלה שלי
זה רק מה שהופך אותה לאמיתית.
שם מתחילה בעיניי אינטימיות אמיתית.
<script type="application/ld+json"> { "@context": "https://schema.org", "@type": "BlogPosting", "headline": "אני גבר, ואני אוהב להוביל", "inLanguage": "he-IL", "mainEntityOfPage": { "@type": "WebPage", "@id": "https://womens.co.il/" } } </script> <article class="post-content" itemscope itemtype="https://schema.org/BlogPosting"> <h1 itemprop="headline">אני גבר, ואני אוהב להוביל</h1> <div itemprop="articleBody"> <p>בואו נדבר רגע בלי יותר מדי פילטרים:)</p> <p>בטבע הזכר לא מחכה שמישהו יסביר לו שהוא זכר. הוא מחזר, מסמן נוכחות, מתחרה, מראה כוח. משהו בו בנוי להגיד: אני כאן ולא הולך לאף מקום!</p> <p>ואני חושב שגם אצלנו, בני האדם, נשאר משהו מהדבר הזה. אם אני מתרגם את זה לבני האדם-</p> <p>כגבר, אני אוהב להוביל. אני אוהב ליזום, להרגיש שאני מחזיק את הסיטואציה, ובמיניות אפילו יותר. לא כי האישה שמולי חלשה ולא כי אני צריך לשלוט לה בחיים אלא בדיוק להפך. </p> <p>יכולה לעמוד מולי אישה חזקה בטירוף, עצמאית, דעתנית, כזאת שאף אחד לא מנהל אותה, ועדיין בין הסדינים היא יכולה לרצות רגע אחד פשוט לשחרר.</p> <p>ופה בעיניי מתחיל כל הקסם.</p> <p>כי דומיננטיות אמיתית היא לא לקחת בכוח. היא לדעת לקרוא את מי שמולי. ממש כמו ריקוד זוגי. לדעת מתי להתקרב, מתי לעצור, מתי להוביל ומתי לתת לה להפוך את כל המשחק.</p> <p>בטבע קוראים לזה אינסטינקט. אצלנו קוראים לזה כימיה.</p> <p>ובסוף? גבר יכול לחשוב שהוא מוביל את כל הערב אבל אם נהיה אמיתיים, היא כבר החליטה הרבה לפניו אם היא בכלל נותנת לו להיכנס למשחק מולה. אז מי פה שולט בטבע? ומי מתוך בני האדם? </p> <p>וזה אולי הדבר שגברים מפספסים הכי הרבה. שלהוביל זה אומר לבטל או למחוק את הרצון של הצד השני.</p> <p>להיפך- ההובלה הכי חזקה והכי דומיננטית היא כשיש הקשבה,הסכמה ברורה ואמון. כששני אנשים פשוט יודעים שהם יכולים לעצור בכל רגע, דווקא אז אפשר באמת להשתחרר. </p> <p>הדומיננטי הוא נוכח. </p> <p>הוא שם לב לנשימה, לשינוי הכי קטן בגוף, למבט. </p> <p>הוא מבין גם ש- "כן" הוא לא משהו שמניחים מראש אלא משהו שבונים אותו יחד. </p> <p>בסופו של דבר אני לא רוצה אישה שמוותרת על עצמה בשבילי. אני מעוניין באישה שבוחרת בי שהיא לגמרי מחוברת לעצמה.</p> <p>היא בוחרת להישאר, להתקרב לשחק או להחזיר. זה לא מוריד מההובלה שלי</p> <p>זה רק מה שהופך אותה לאמיתית. </p> <p>שם מתחילה בעיניי <a href="https://womens.co.il/">אינטימיות אמיתית</a>. </p> </div> </article>
